<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' שבת</h1>
<h2>דף כו.</h2>
ואחר שיחזור הספר אומר קדיש עד לעילא. ומתפללין מוסף. ולשון המשנה (כהגלות מוסף) ושל מוספין כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות. ואמרו בגמרא אריב"ל כל המתפלל תפלת מוסף אחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו. ואומר ש"ץ במוסף "כתר". והסבה בזה מפני שיש בו מן ק"ש תחל' שמע ישראל י"י אלהינו אחד, וסופה "להיות לכם לאלהים אני י"י אלהיכם". ואמרו הטעם שאנו עושין כן מפני שגזרה מלכות יון הרשעה על ישראל שלא לקרות ק"ש היה [ש"ץ] אומר אותה בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בשבת בין בחול, והעם עונים אחריו כדי לצאת ידי חובת ק"ש. וכיון שנתבטלה הגזירה והיו פורסין על שמע כתקנה ומתפללין ביקשו לסלקה כל עיקר, ותיקנו חז"ל שבאותו הדור וקבעוה במוסף מפני שני דברים, אחד לפי שאין בתפלת המוסף ק"ש, וכדי שיתפרסם הנס לדורות שנתבטל השמד. ונהגו ב"א לקרא אחר תפלת מוסף פרק מן המשנה מענין היום בשבתות ובמועדים ובימים טובים הקרובים מהם. אבל בשאר שבתות השנה קורין במסכת ברכות ובשבת. ואומרים עליו קדיש דרבנן, והולכין לבתיהם.
<h2>דף לג.</h2>
ואח"כ יתפלל תפלת ערבית ויסדר ההבדלה בברכת אתה חונן, והיא "אתה הבדלת", כמו שאסדר אותה במקומה. וסבת תיקונה באתה חונן, להיותה בענין חכמה, כי לא יגיע האדם לידיעת מה בין קדש לחול ואור לחושך אלא אחרי [שקנה] חכמה. לכן תקנוה בברכת בינה. ומי ששכח ולא אמרה לא יחזור התפלה, מפני שיש לו עוד להבדיל על הכוס. ואם אין לו יין להבדיל על הכוס וזכר ל"אתה הבדלת" קודם שומע תפלה יחזור לאתה חונן. ואם לא זכר אלא אחר שומע תפלה חוזר לראש התפלה. ואמרו בירושלמי אסור לו לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל, ואסור לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. ואמרו אמר רב יהודה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכתב הנגיד ז"ל המבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס. ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל בתפלה. ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו, מברך בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ועושה צרכיו. אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס.
<h2>דף נא:</h2>
וקודם הבדלה נבקש בעד ביאת אליהו, ואמרו שזה מפני שכונת ההבדלה להבדיל בין קודש לחול, וכמו כן אליהו כשיבא יבדיל בין ישראל לגוים, כמו שאנו אומרים בהבדלה ובין ישראל לגוים: ונריח ההדס ונברך עליו קודם ההבדלה, כדי לנחם הנפש ולהשקיטה. מפני שאמרו כי בכניסת השבת יקנה האדם נפש יתירה וביציאתו תסתלק ממנו ולכן תתעצב הנפש ותדאג. לכן תיקנו שתריח הריח. וזהו אומרם מאי דכתיב שבת וינפש כיון ששבת נאבדה נפשו: יטול כוס של ברכה בידו הימנית, מפני שהיין עיקר ההבדלה, ויטול ההדס ביד שמאל. ויקדים לברך על היין ואח"כ יברך על ההדס: וישים לפניו אבוקה, ואפילו שיהיה לפניו נר דולק, מפני שהמובחר היא האבוקה לאומרם אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ולא יברך על הנר עד שיהנו לאורו, וזהו אומרם אין מברכין על הנר עד שיהנו לאורו. וזה גבול ההנאה כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. ר"ל בין מטבע טבריא המפותחת ובין מפתח מטבע צפורי החלקה. ולזה סמכו שיסתכל בצפרניו קודם ברכת מאורי האש, מפני שהם במדרגת המטבע החלקה. ואח"כ יסתכל בכפו מפני שהיא במדרגת המטבע המפותחת. ואין מבדילין אלא על היין כמו בקידוש. ומי ששכח להבדיל על הכוס יש לו תשלומין כל יום ראשון, לאומרם מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו. על שצריך להזדרז בהבדלה, שלשה מנוחלי העוה"ב ואלו הן הדר בא"י והמגדל בניו לת"ת והמבדיל על היין במו"ש ואמרו המבדיל על היין במו"ש הקב"ה קוראו קדוש ועושה אותו סגולתו שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וכתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי.
